"היום שבו הכל השתנה"

ללכת להתאמן? זה היה מעין "מותרות" שלא יכלה להרשות לעצמה.. "אין זמן", כך נהגה לומר לעצמה.

"אגיע לזה כשאצא לפנסיה" – משפט שהפך למנטרה הקבועה שלה, גם כשהרופא שלה בעדינות הציע שכדאי יהיה לה לחזק את השרירים, את צפיפות העצם ולשפר את שיווי המשקל שלה.. כי הוא מבחין בהידרדרות מסוימת.

אותו בוקר רביעי התחיל כמו כל יום אחר. היא מיהרה במורד המדרגות, הידיים מלאות בתיקים שעבדה עליהם עד שעה מאוחרת בלילה, סוקרת בראשה את לוח הזמנים העמוס שלה.

המדרגה הראשונה הרגישה רגילה. גם השנייה. אבל בשלישית, הברך שלה, חלשה בעקבות שנים של ישיבה וחוסר מעש פיזי – פתאום קרסה.

הרגעים הבאים התרחשו כמו בהילוך איטי. זרועותיה, חסרות את הכוח לתפוס במעקה, לא יכלו לעצור את הנפילה. שרירי הליבה שלה, חלשים מעשורים של ישיבה במשרד, לא יכלו לעזור לה לאזן את עצמה. התיקים התפזרו כמו עלי שלכת בעודה מתגלגלת במורד המדרגות הנותרות.

בבית החולים, כשהיא שוכבת עם ירך שבורה ושורש כף יד שבור, לרחלה, למרבה הצער, היה הרבה זמן לחשוב. השגרה ה"יעילה" שלה נראתה עכשיו טיפשית. פתאום לעבודה שהעדיפה על פני בריאותה היה פתרון מאוד מהיר.. עמיתיה טיפלו בעבודתה בסדר גמור במהלך היעדרותה.. בזמן שהיתה בטוחה ש"אין לה תחליף". אבל ההחלמה שלה? משהו שייקח חודשים. 

דברי הרופא שטיפל בה קודם הדהדו במוחה וקצת זעזעו אותה: 

"תדעי לך שאם היו לך שרירים חזקים יותר ושיווי משקל טוב יותר, הנפילה הזו יכלה להיות רק "כמעט ונפגע" במקום פציעה משנת חיים שכזאת."

בהתחלה היא התעצבנה, אבל בפנים ידעה כמה שהוא צדק.

שותפתה לחדר בבית החולים הייתה בטי, בת 72, שעברה נפילה דומה – אבל עם תוצאה שונה לחלוטין. בטי, שעלתה לארץ מצרפת, התחילה לבצע אימוני כוח בגיל 58 עם מאמן, למרות לוח הזמנים העמוס שלה בזמנו. "פשוט סיימתי את העבודה 45 דק' מוקדם יותר", הסבירה לה בטי, תוך שהיא מדגימה איך היא יכולה בקלות להיכנס ולצאת מהמיטה למרות החבורות שלה.

"האימון הפך לחלק הטוב ביותר של היום שלי. כשנפלתי בשבוע שעבר, השרירים החזקים שלי עזרו לי לתפוס את עצמי. רק כמה חבורות במקום עצמות שבורות", סיפרה בטי לרחלה במבטא צרפתי קל.

רחלה צפתה כשקבוצת הכושר של בטי, כולם בשנות השישים והשבעים לחייהם, ביקרו אותה, מביאים פרחים וחולקים צחוקים. הם נעו בביטחון, היציבה שלהם זקופה, תנועותיהם זורמות. בינתיים, רחלה עמדה בפני חודשים של שיקום כואב, אובדן עצמאות, והשאלה הטורדנית: "מה אם באמת הייתי מאומנת? האם הייתי מדלגת על האירוע המעיק הזה?" השאלה העסיקה אותה מאוד.

היום, בגיל 65, רחלה מקווה שהסיפור הזה יגיע אל אנשים וחולקת את הסיפור עם כל מי שטוען שהוא "עסוק מדי" בשביל להתאמן. היא בעצמה מובילה קבוצת כושר למבוגרים במרכז הקהילתי המקומי שלה ומתאמנת בעצמה באימוני כוח מותאמים לבני 60 ומעלה בסטודיו שלנו בהרצליה בו הפכה למבקרת קבועה.

הירך ששברה בנפילה חזקה עכשיו מאימונים קבועים ולא מורגשת כלל. שגרת הבוקר החדשה שלה מתחילה או מסתיימת בתרגילי כוח 2-3 פעמים בשבוע ויום העבודה שלה טוב יותר בזכות זה.

"אנחנו מבלים עשורים בתכנון ביטחון כלכלי לשנים המאוחרות שלנו", היא אומרת לעתים קרובות, "אבל מה עוזר כל כך חשבון בנק 'בריא' אם הגוף שלך חלש ולא יכול לשאת אותך במהלך היום?"

האמת היא, שהגוף שלנו סופר ומחשבן כל תירוץ שאנחנו מספרים לעצמנו והבחירה פשוטה בין 2 אופציות:

1. להשקיע קצת זמן עכשיו בבניית כוח, עצם ושיווי משקל.

2. להסתכן באיבוד חודשים, שנים – או גרוע מזה, העצמאות שלך – מאוחר יותר. 

כל יום שאנחנו מחכים הוא יום שבו השרירים שלנו נחלשים, שיווי המשקל שלנו יורד, והסיכונים שלנו עולים.

החדשות הטובות? לעולם לא מאוחר מדי להתחיל, אבל גם לעולם לא מוקדם מדי. הזמן הטוב ביותר להתחיל היה לפני שנים.. אבל הזמן השני הכי טוב הוא היום. 

העצמי העתידי שלך יודה לך – לא על השעות הנוספות שבילית בשולחן העבודה או על הספה, אלא על הכוח שבנית ששומר עליך עם יכולת לחיות את החיים בתנאים שלך.